החלטה בתיק ת"א 17569-08-10

פתח דבר

1.      האם האירוע בו נפגע התובע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"), או שמא מדובר בניסיון התאבדות המהווה "מעשה שנעשה במתכוון".

העובדות בתמצית

2.      התובע, יליד 25.7.83, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 2.5.09, שעה שנסע על כביש עכו- צפת לכיוון עכו. התאונה אירעה בין בענה לצומת חלפתא, כאשר לפתע הרכב סטה מהנתיב הימני, חצה את הנתיב הנגדי, נכנס לתעלה שהייתה בשולי הדרך ופגע בעץ בצידו הקדמי- שמאלי של הרכב. לאחר התאונה, יצא התובע מהרכב ומשהגיעה שוטרת למקום, ברח לתוך מטע זיתים סמוך. למחרת הוא נמצא בתוך מטע זיתים, כשהוא משותק ברגליו, ופונה לבית החולים בנהריה.

3.      בהגיעו לבית החולים בוצע ניתוח אורטופדי דחוף לקיבוע חוליה c7. לאחר הניתוח הועבר התובע ליחידה לטיפול נמרץ ובהמשך ליחידה לניתוחי עמוד השדרה. בבית החולים אובחן כי התובע סובל מפרהפלגיה/טטרהפלגיה לרבות חוסר שליטה על הסוגרים; סובל מפסיכוזה פעילה המתבטאת בהתקפי אלימות גם כלפי הצוות של הבית החולים; אי ספיקה נשימתית; הלם והיפוטרמיה. ביום 13.5.09, הועבר התובע לבית החולים רמב"ם וזאת עקב החמרה במצב הנשימה ואושפז במחלקת טיפול נמרץ.  התובע שוחרר ב- 7.6.09 והופנה לשיקום נוירולוגי בבית החולים תל השומר. ביום 8.12.09, התובע שוחרר מהאשפוז השיקומי בתל השומר כשהוא רתוק לכסא גלגלים ונזקק לעזרה סיעודית ומטפלת צמודה וכן לאביזרים ועזרים שונים.

4.      הנתבעת כפרה בחבותה לתאונה. לטענתה, אין מדובר ב"תאונת דרכים", אלא בניסיון התאבדות, שהינו "מעשה שנעשה במתכוון" כאמור בסיפא לסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

5.      הדיון פוצל כך ששאלת החבות נדונה תחילה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

6.      סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע כי: " בחוק זה- 'תאונת דרכים'- מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...".

 החזקה הממעטת באותו סעיף קובעת בזו הלשון:

"...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

 חזקה ממעטת זו באה להחריג ולהוציא מכלל "תאונות דרכים" את "התאונה   המכוונת". לחזקה הממעטת קמה תחולה מקום שהמאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון על מנת לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם". כמו כן נדרש, על פי האמור בסעיף, כי הנזק נגרם על ידי המעשה המכוון עצמו, ולא על ידי השפעתו על השימוש ברכב מנועי ( ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו (1) 938; ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו (6) 874).

כך גם קובע סעיף 7 (1) לחוק, כי "מי שגרם לתאונה במתכוון" אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. המונח "במתכוון" בשני הסעיפים יפורש בצורה זהה (ראה: א' ריבלין, " תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים", (1999) עמ' 245-246).

הנטל להוכחת "החזקה הממעטת", קרי:  מעשה במתכוון, מוטל על שכם הנתבע  הטוען לתחולתה ( רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח נ' עסאם, [פורסם בנבו] תק- על 2007 (2) 35). אשר למידת ההוכחה הנדרשת להוכחת הכוונה להתאבד הינה על פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות ( פס"ד לידאווי). עם זאת, נקבע לא אחת בפסיקה כי עוצמת הראיות הנדרשת הינה מכבידה יותר ממקרה רגיל, שכן היא נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה. כך גם נקבע מפי כב' השופטת ע' ארבל ב ע"א 8313/06 ג' א' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] תק- על 2009 (1) 4427, פסקה 6, כי " בשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה רגיל". כאשר נותרות כפות המאזניים מאוינות עם תום שמיעת הראיות, והתרחיש שהביא לתאונה נותר לוט בערפל- אין די בכך שהאפשרות של התאבדות היא בהחלט סבירה; אם אפשרות זו מהווה רק אחת מן האפשרויות הקיימות, יש לקבוע כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו (דברי כב' השופטת ע' ארבל בפס"ד ג' א' נ' מגדל, שם צוטטו גם דברי כב' השופט א' ריבלין בפס"ד לידוואי).

7.      אשר למהות הכוונה הנדרשת לשם הוכחת הסייג של "מעשה שנעשה במתכוון", הבהיר ריבלין בספרו הנ"ל תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים:

" הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תיגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה- מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר".

הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש ( תא (ת"א) 1764/05 ע' א' צ' נ' רכבת ישראל בע"מ (מיום 24.1.10). כפי שהבהירה כב' השופטת ד' דורנר ב ע"א 1342/99 בנא נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ , [פורסם בנבו]), תוך הפניה לספרו של כב' השופט א' ריבלין: " הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה".

אם כך, על הנתבעת להראות, כי התובע חפץ בתוצאות מעשיו, ואין די בכך שתוכיח כי הוא היה מודע לתוצאות האפשריות שלהם.